דוב אברמסון, חולצת שבת, 2007
אקריליק על בד, 60/80 ס״מ
חולצת השבת היא שפערה את הסדק הזעיר הראשון באורתודוקסיה שלי. בדיעבד נדמה לי שהכל התחיל בסירוב השקט שלי בגיל חמש-עשרה ללבוש חולצת צווארון לבנה מכופתרת מכניסת השבת ועד יציאתה.את ההורים שלי זה הדאיג. למה הוא לובש את חולצת החול שלו בשבת? למה הוא חובש את הכיפה הכחולה לבית-הכנסת בליל שישי? והמכנסיים האלה, זה לא אלה שהוא לבש ביום רביעי שעבר? ואני משתעשע. לובש חולצה לבנה דווקא ביום ראשון. או נועל את נעלי השבת ביום שישי בדיוק עד כניסת השבת, ואז מחליף לסנדלים. כל מיני כאלה. תרגילים קטנים בקודש וחול ששיחקתי ביני לבין עצמי. שנים רבות לא הייתי מסוגל ללבוש את חולצת השבת הקאנונית בשבת. כשהיה צורך שעה, מצאתי תחליפים בולטים במובדלותם. חולצות טניס לבנה (מי שבקי יודע שאלה אינן יכולות להיחשב בשום פנים ואופן חולצות שבת “רשמיות”); חולצות צווארון לבנות עם הדפסים יפניים מאחור, או ציור של מיקי מאוס בחזית. סירבתי ללבוש את המדים.
בשנים האחרונות אני מוריד את החולצה הקאנונית מקולבה הבודד פעם אחת בשנה – ביום כיפור. לטעמי לא מזיק שיהיה יום אחד בו אנחנו צריכים לעשות הכל כדי לשבור את גאוותנו, יהירותנו ותחכומנו – ופשוט לעלות על מדים. ביום כיפור האחרון אפילו הוספתי כיפה לבנה סטנדרטית על הראש.
