דוב אברמסון, יש לנו מניין?, 2008
אוסף משכן לאמנות עין חרוד

הגבאי עומד מחוץ לדלת בית הכנסת, ברחובה של עיר, ושואל עוברים ושבים אם התפללו כבר תפילת מנחה או ערבית. הוא אינו עושה זאת כדי לספק את סקרנותו, ואף לא מבצע סקר אודות מנהגי התפילה של אנשי עירו. הוא מבקש להשלים מניין – עשרה גברים יהודים שמלאו להם שלוש-עשרה שנה – כדי שניתן יהיה להתפלל.

הוא אוסף את האנשים אחד אחד, ומתחיל למנות. אין הוא מונה אותם “אחד, שניים, שלושה” וכו’ – מתוך חשש מעין הרע (שכן כבר במסופר על דוד המלך אנו רואים שלא נהגו לספור את עם ישראל במספרים). במקום זה, הוא סופר את האנשים תוך שימוש בפסוק מספר תהילים, המונה עשר מילים: “הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם”. וכך, מצביע הגבאי על האנשים שקיבץ: “הושיעה… את… עמך…” וכו’, וכאשר הוא מגיע למלה “העולם” – פוצחים עשרת הגברים בתפילה.

היצירה “יש לנו מניין?” מציעה מניין אלטרנטיבי, הטרוגני יותר וסלקטיבי פחות. ביצירה זו נקבצו ובאו עשרה יחידים, אשר מרכיבים בבואם יחד מניין לתפילה. היצירה בוחנת את המתח שבין האוניברסליות האדירה של הפסוק “הושיעה את עמך…” – כאשר “עמך” משמעו הכול: גדול כקטן, איש כאישה, חובש כיפה וגלוי ראש – לבין הסלקטיביות שמפגין הגבאי כאשר הוא מבקש להשלים את המניין.

האם האנשים בתמונות ראויים להשלים מניין?  האם הם ראויים לישועה אותה כולנו מבקשים?

קיצורו של דבר – האם יש לנו מניין?

היצירה “יש לנו מניין” נרכשה לאוסף משכן לאמנות עין חרוד, והוצגה בתערוכה “יחיד ויחד” של קרן עדי ומוזיאון ישראל בבית האמנים בירושלים בשנת 2007.